הבן פשט רגל ונמלט לחו”ל – בית המשפט העניש את הוריו.

רקע המקרה

בשנת 1987, רכשו בני זוג יחידת דיור בגבעתיים כחלק ממבנה הרשום כחלקה אחת. חמש שנים לאחר מכן, רכשו בנם ובתם את היחידה השנייה באותו מבנה. המצב המשפטי הסתבך כאשר בשנת 2015, הבן הכריז על פשיטת רגל ונמלט לחו”ל. המנהל המיוחד של נכסיו ביקש למכור את המבנה כולו כדי לפרוע את חובותיו, אך נתקבל על ידי התנגדות מצד ההורים והאחות.

טענות הצדדים

טענת המנהל המיוחד

המנהל המיוחד טען שהדרך האפקטיבית ביותר לפרק את השיתוף בנכס היא למכור את המבנה כולו לכל המרבה במחיר. הוא הדגיש כי יחידות הדיור אינן ראויות למגורים ומתוכננות להריסה ובנייה מחדש במסגרת תוכנית תמ”א 38. כמו כן, ציין כי ניסיון קודם למכור רק את חלקו של הבן נכשל בשל התמורה הנמוכה שהוצעה, מה שגרם לחשש להפסד ניכר לקופת פשיטת הרגל.

טענת ההורים והאחות

ההורים והאחות טענו שניתן לפתור את הבעיה על ידי חלוקה פיזית של הנכס, כך שכל יחידת דיור תירשם בנפרד. הם הבהירו כי המנהל המיוחד לא הצליח להוכיח שהחלוקה הפיזית תגרום להפסדים משמעותיים לקופת פשיטת הרגל. בנוסף, הם טענו שמכירת היחידות תגרור עלויות מס גבוהות שיפגעו בהם באופן חמור.

החלטת בית המשפט

השופטת כרמלה האפט קבעה שיש לרשום את המבנה כבית משותף. בהתאם להחלטתה, ההורים יירשמו כבעלי היחידה הראשונה, ואילו היחידה השנייה תימכר בשלמותה לכל המרבה במחיר, מכיוון שלא הוכח שניתן לחלקה פיזית. השופטת נימקה את החלטתה בכך שהחוק מתייחס בכבוד לרצונו של אדם להחזיק בקרקע שהיה שותף בה, אך במקביל עליה לשמור על האינטרסים של כלל השותפים.

ביקורת על החלטת בית המשפט

ההחלטה של השופטת האפט נתקלה בביקורת קשה מצד גורמים רבים. הטענה המרכזית היא כי החלטתה מענישה את ההורים על מעשיו של בנם, אף על פי שהם אינם נושאים באחריות ישירה לחובותיו. במקום לאפשר להם לשמור על חלקם בנכס ולהמשיך להתגורר בו, נאלצים ההורים להתמודד עם הפסדים כלכליים נוספים ומכירת היחידה השנייה בעל כורחם.

לדברי המבקרים, בית המשפט היה צריך להעדיף חלוקה פיזית של הנכס, שתשמור על זכויות ההורים ותמנע מהם הפסדים כלכליים משמעותיים. ההחלטה למכור את היחידה השנייה בשלמותה מתעלמת מהאפשרות לצמצם את הנזק שנגרם להורים ולאחות, ומחזקת את תחושת חוסר הצדק שהם חווים.

לסיכום

המקרה הזה מדגיש את המורכבות המשפטית והאנושית במצבים של פשיטת רגל והשפעתם על בני המשפחה. בעוד שהחוק מנסה לאזן בין זכויות השותפים בקרקע לבין הצורך לפרוע חובות, חשוב לזכור שגם הצדק האישי והאנושי חייב לקבל מקום. ההחלטה למכור את היחידה השנייה בשלמותה, מבלי לנסות פתרונות חלוקה אחרים, נתפסת בעיני רבים כעונש בלתי מוצדק להורים שלא חטאו.